מנהיגות בשעת סערה: כשהגלים מתחזקים

"כשהגלים מתחזקים — החזקים מתגלים." את המשפט הזה שמעתי לראשונה בקורס חובלים. אתמול הוא חזר אליי שוב, לא על ספינה, אלא על חוף רטוב, קר, ורוח שמטלטלת את הביטחון של כולם. רוני ואני מגיעים בכל יום שישי, פעם בשבועיים, לגלוש במסגרת בית על הים — עמותה מדהימה שמאפשרת לילדים עם מוגבלות לחוות את הים כמו כולם: להתחזק, לגלות מסוגלות, להנות ולהרגיש שהם יכולים הרבה יותר ממה שהם חשבו. אתמול מזג האוויר היה… מאתגר, בלשון המעטה. גשם זלעפות. רוחות חזקות. ים מבולגן שלא ממש מזמין כניסה. הורים מהססים אם לאפשר לילדים להיכנס לים. הצוות מתלבט. הילדים מסתכלים החוצה ומעדיפים את החום שבתוך המבנה של המועדון. ורוני? מתבוננת בי. מחפשת תשובה בעיניים. מבקשת סוג של כיוון - להיכנס? לוותר? להטריח את כולם בשביל הזמן הקצר שנשאר לגלוש? אני מסתכל עליה ואומר: "החלטה שלך. אם תרצי אני אארגן הכול וצוות המתנדבים יכנס איתך למים. אבל את מחליטה." ורוני החליטה... נכנסים למים. הילדה היחידה שנכנסה אתמול לגלוש. היחידה שבחרה למרות שזה לא היה נוח, לא פשוט ומלא סימני שאלה. והסשן הזה, הקצר, הקר, הסוער - היה מבחינתה "אחד הטובים שהיו לי", כך היא אמרה כשיצאה מהמים. למה? כי זאת הייתה הבחירה שלה. כי היא הובילה, ולא חיכתה שמישהו יוביל בשבילה. כי זהות אמיתית - ניהולית ואישית - לא נמדדת כשהים שטוח והרוח מלטפת. היא מתגלה כשהכל סוער ואין תשובה ברורה. וזה נכון גם למנהלים שאני עובד איתם: הרגעים שמגלים מי אנחנו באמת הם לא הרגעים הנוחים. לא ישיבות מסודרות, לא דדליינים שגרתיים, לא החלטות פשוטות. בעולם של עומס, אי וודאות, שינוי מתמיד - הרגעים שבהם כולם מחכים שמישהו יגיד מה לעשות הם הרגעים שבהם המנהיגות מתגלה. לא כשנוח. לא כשברור. אלא כשקשה. וזה אולי המסר הכי גדול מהאירוע הזה: אנחנו לא יכולים לבחור את הגלים. אבל אנחנו יכולים לבחור מי אנחנו כשאנחנו עומדים מולם.